רכבת לילה לסאניוול

רכבת לילה לסאניוול ( נכתב לפני מספר שנים ועדיין כל כך רלוונטי )

השבוע מלאו 11 שנים להגעה שלנו לארה״ב. תמיד בכל שיחת חולין עם אדם חדש שגר כאן אחת השאלות הראשונות שנשאלות היא ״ כמה זמן אתה כאן?״ כאילו יש לנו חיים שהם לפני הספירה וחיים שהם אחריה,אבל שני העולמות מחוברים זה בזה בקשר עבות שלא ניתן לניתוק, עבר והווה בין מנהרות זמן חוצות יבשות,תרבויות,שפה ושנים. זר לא יבין.

כשאני חושבת על כל השנים שעברו במהירות הבזק כבמטה של קסם כשרק הגענו לכאן עם 3 ילדים קטנטנים ( מאז נוספה תוספת מייד אין אמריקה למיקס ) אני לא יכולה שלא לחשוב איך הזמן חומק לנו מבין האצבעות,משאיר אותנו עם מליון שבבי זכרונות מכל תקופות החיים בין כאן לשם.

לפני מספר שבועות הבן הגדול שלי קבל את רשיון הנהיגה שלו- אסור היה לי לשתף אף אחד ( חוץ מהמשפחה הקרובה ) הוא גם הזהיר אותי שלא להעלות תמונת גאווה לפייסבוק.קצת קשה להאמין שהבן שלי כבר נוהג, ממש לפני זמן לא רב זאת הייתי אני שהתעקשה להגיע יחד עם מסיכת האב״כ מנצרת עלית לעפולה העיר הגדולה בזמן מלחמת המפרץ תחת איום טילים כימיים כדי לעשות את מבחן התאוריה שלה ( אבל כשאת בת 17 למי אכפת מטילים ) ובואו לא נדבר על העובדה שהנער מחפש אותי בזכוכית מגדלת ממרומי הגובה העצום שלו. כמה שנים קודם עוד העז לבקש ממני ללכת יחד להופעה ( ואם יש מוסיקה שתקפיץ אותי ותגרום לי לצרוח את כל המילים אז אני שם בשנייה ).הלכנו יחד לראות את הבלק אי פיס באולם ענק שהזרים לתוכו עשרות אלפי אנשים אל מופע לייזר מטורף עם שמות מהגדולים בעולם המוסיקה כשאני שואגת בקולי קולות את אי גוט אפילינג וקופצת כאחרונת האקרובטיות ( כמובן בשורה הראשונה, אולי יגלו אותי ואעלה לפזז עם פרגי על הבמה ) בזמן שתותחי ענק מעיפים קונפטי באויר.

לא יכולתי שלא לחזור אחורה במנהרת הזמן יחד עם דאג וטוני האלמותיים בערך אל גיל 14- להקת משינה הופיעה ברחבת הבריכה המחוממת בנצרת עלית, כנראה שתותחי הקונפטי ומסכי הלייזר עוד לא היו באופנה אבל נהניתי לראות את יובל,שלומי ושאר חברי הלהקה מקפצים בנאיביות מקסימה של להקה בתחילת דרכה באותה מידה שבה נהניתי לראות את פרגי בבגד גוף שלא משאיר הרבה מקום לדמיון או לנאיביות שחלפה מן העולם. אבא שלי הגיע לאסוף אותי כשההופעה היתה בשיאה. מרחוק כבר זיהיתי אותו רוקד את ריקוד המכונה הפרטי שלו בהתלהבות רבה ומחליק תוך דקה אל עבר רכבת לילה וזעקות שימחה בדמות המילים הבלתי נשכחות ״ גילה,גילה,בוצ׳ה בודי״. במהירות סרקתי את האזור למצוא את הבור הקרוב שיבלע אותי אל קרבו. רצתי אל אבי בתחינה נואשת ״אבא בבקשה תפסיק לשיר ולרקוד אתה ממש עושה לי פאדיחה״ ואבא שלי עם החיוך הטוב שלו צוחק וממשיך וממשיך. מדי פעם אני נזכרת ברגע הזה והלב שלי מתרחב, זהו אחד הרגעים שחקוקים לי בזכרון בייחוד כאשר הבן השני שלי מבקש בזמן שאני מקפיצה אותו ואת חבריו לבית הספר שאפסיק לשיר. הוא מנסה להעביר תחנה אחר תחנה אבל אני מכירה את כל השירים. הוא לא מתייאש אבל גם אני לא מתייאשת, הוא ואני כמעט יישות אחת בעלת אופי כל כך דומה ואף אחד לא יניף דגל לבן ויכנע. אני יודעת שגם הוא ינצור את הרגעים האלה ומקווה שגם הלב שלו יתרחב כשיזכר בהם למרות שכרגע כל ריקוד או שירה מצד אמא שלו נתפסים בעיניו כאסון.

אני נזכרת בעצמי כשהייתי בגילם איך חשבתי שאני מגלה את העולם, חשבתי שאני יודעת הכל. ממש כמו הילדים שלי היום. אני זוכרת את השעות המאוחרות שבהן היינו חוזרים מבילויים. אבא שלי לא היה עוצם עין עד שהיה שומע את רשרוש המפתח במנעול הדלת, רק אז היה נרדם וישן שנת ישרים כתינוק. אמא שלי תמיד טענה שילד של אמא ואבא תמיד ישאר הילדון שלהם, לא משנה בן כמה הוא ולא משנה בני כמה הם, וכשאני מבקרת בארץ ויוצאת לבלות אבא שלי עדיין לא עוצם עין והעובדה שאני בעלת פז״ם גיל מכובד ואמא לארבעה בעצמי לא רלוונטית בכלל.

אני מתעוררת הלילה בשעה שהבן השני שלי חוזר מבילוי ולא נרדמת עד שהגדול יחזור. בראשי עולות תמונות של מנהרה בשחור לבן ודאג וטוני מתגלגלים בה אל עבר הרפתקאה נוספת אל עבר הלא נודע. שעה וחצי תחלוף עד שאשמע את רשרוש המפתח השני במנעול הדלת ואקפוץ מהמיטה ללטף את פני הנער,לטפס על סולם קרוב ולתת לו נשיקה. אני חוזרת למיטה, העייפות מכריעה אותי ואני עוצמת עיניים. דאג וטוני מתרחקים בגלגולים שפעם ממש לא מזמן נראו לנו כשיא הטכנולוגיה במנהרת הזמן ולאט לאט נעלמים. פתאום אבא שלי עומד שם מאושר וחסר דאגות, האור שלו חוצה את כל תחושות הזמן והאוקינוסים. הוא מלטף את שערי, מנשק את לחיי ולוחש ״ לילה טוב ילדה שלי״. העבר וההווה מתערבבים להם יחד, לאט לאט הוא מתרחק בצעדי ריקוד השמורים רק לו ובשקט בשקט בכדי שלא להעיר אותי הוא שר לעצמו שיר מוכר מימים רחוקים שבהם הבריכה המחוממת ורחבת המתנ״ס היו מרכז עולמי. הוא נכנס אל רכבת הלילה בתוך מנהרה של שחור ולבן שמסיעה אותו הרחק מכאן. ואני? אני נרדמת אך עוד מספיקה לשמוע אותו היישר אל תוך ליבי השלו, לב של אמא שגוזלייה אך חזרו אל הקן והם ספונים בבטחה במיטותיהם.

״גילה, גילה, בוצ׳ה , בודי ״.......