סיפור חדש שלא סופר

נכתב מתוך מחשבות על הרקמה האנושית החיה בתוכנו

כשאומרים לי ״כמה היא דומה לך״ אני חושבת לעצמי דומה קצת בשיער אולי דומים צבעי השמש שזרעו בו כוכבים כמו הגוונים שנטמעו בי עם קצת עזרה מהספר

חוץ מזה יש בה המון מאבא, סבא וגם סבתא ויש בה מחוזות של אנשים נעלמים שלא הכירה מעולם והם יצרו בה מין מראה גדולה של קסם וכשאני רק מביטה בה הם ניבטים אלי כולם

דורות שלמים וכל אחד ארג בה פיסה קטנה מהעבר והיא רקמה חלקיק חלקיק אלי ירדן של קצף והיא סיפור חדש שלא סופר

והיא האור שבשמיים והיא הטל על הדרכים טיפה ועוד טיפה נוטפת לכדי ירדן גועש של מים מתוקים ומלוחים

והיא אחת והיא גם אלף שחיים בתוך תוכה והיא שמיים וגם תכלת אשר פותחים חלון אל הציפור במעופה

במעופה תנדוד למסור דרישת שלום מין הרוחות ומחוזות בהם עברנו אך לא הכרנו מעולם כי הם יודעים בסוף כל יום כשאביט אל המראה שבעיניה אי שם בין חלקיקי ירדן של קצף תמיד אראה בה את כולם !