הַמְּעָרָה

בהשראת הסרט ״הילדה הכי יפה בירושליים״ על סיפור האהבה של ענת אלימלך ודוד אפוטה שהסתיים ברצח והתאבדות בלתי נתפסת. כמו כולנו יצא לי להרהר הרבה בזמן האחרון בעקבות הרצח של אסתר אהרונוביץ, מיכל סלה ורבות אחרות ז״ל בידי בעליהן על המציאות האכזרית של הנשים הללו. ברוב המקרים ידוע על התעללויות קודמות שעברה האשה,ידוע גם שהנשים מתלוננות שוב ושוב בפני רשויות החוק שאוזלת ידן פשוט מקוממת.

דלאל דאוד השתחררה לאחרונה אחרי שריצתה 18 שנות מאסר על רצח בעלה המתעלל. סימונה מורי השתחררה אחרי 22 שנים בכלא מאותה סיבה. נשים שלא מזיקות לחברה נכלאות לשנים ארוכות כי העזו לבחור אחרי התעלמות רשויות החוק- אני או הוא. בחלק מהמקרים ההתעללות לאו דוקא פיסית אלא יכולה להיות מילולית, כלכלית, או אובססיה חולנית כמו במקרה של ענת אלימלך שאביה התריע בפני המשטרה שבועות אחדים לפני הרצח על האקדח שנושא ברשותו דוד אפוטה ( והאירוניה היא שאביה של אלימלך הוא שלקח אותה ואת דוד למטווחי ירי ולימד את אפוטה לירות).

הסיפורים הללו הביאו אותי לחשוב על משל המערה של אפלטון בו כבולים אסירים בתוך מערה ללא אפשרות לראות אור יום או להסתובב. מאחוריהם מרצדת אש והצללים שהם רואים על הקיר הם מבחינתם האמת לאמיתה, אחרי כל השנים במערה הם מאבדים את היכולת להבדיל בין אמת להזייה.

שנים שהנשים הללו חיו בתוך מערה חשוכה גם בתוך מערכת היחסים וחלקן גם מאחורי סורג ובריח ( במידה ונשארו בחיים ).מייחלת ליום בו המציאות הזאת תשתנה, בינתיים מעבירה את המחשבות למילים....

אָבְדָה לִי דַּרְכִּי בְּתוֹךְ מְעָרָה מְפֻתֶּלֶת

אֲנִי רוֹאָה שָׁם צְלָלִים

אֲנִי שׁוֹמַעַת קוֹלוֹת

אַתָּה טוֹב בִּשְׁקָרִים

גֶּ'נְטֶלְמֵן בְּתַחְפֹּשֶׂת

מִתְרַפֵּס בְּמִלִּים עֲקַלְקַלּוֹת וְזוֹלוֹת

וְעֵינֵי מִתְכַּהוֹת, הֵן בּוֹחֲנוֹת אֶת החֹשֶׁךְ

הַצְּלָלִים עַל הַקִּיר הֵם חַיַּי

הֵם אֱמֶת

אַתָּה טוֹב בְּמִלִּים

גֶּ'נְטֶלְמֵן בְּתַחְפֹּשֶׂת

בּוֹא תִּפְתַּח לִי קְצֵה פֶּתַח וְתִתֵּן לִי לָצֵאת

וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת אֵיךְ צָנַחְתִּי עִוֶּרֶת

אַתָּה מַכְאִיב לְיָדַי

הַכְּבוּלוֹת מֵאָחוֹר

אֵשׁ אַשְׁלָיוֹת בְּגַבִּי

מְרַצֶּדֶת,שׂוֹרֶפֶת

מַדּוּעַ אַתָּה מַמְשִׁיךְ לָתֵת לָהּ לִבְעֹר?

מַבְטִיחָה לִזְכֹּר לְהַשְׁלִיךְ פֵּרוּרֵי אַהֲבָה אֶל הַדֶּרֶךְ

שֶׁאֶמְצָא חֲזָרָה אֶת דַּרְכִּי

אֶל אוֹתָהּ נַעֲרָה

אֶל הַבַּיִת הַחַם בּוֹ אֲנִי מַמְתִּינָה לָהּ

חָפְשִׁיּוֹת מִכְּבָלִים

שָׁם מִחוּץ לַמְּעָרָה‫.‬